עוולת הרשלנות

העוולה המרכזית בפקודת הנזיקין, המכונה גם "עוולת מסגרת" היא עוולת הרשלנות (negligence) המעוגנת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".

כדי להטיל אחריות נזיקית על מזיק ברשלנות, יש להוכיח את קיומם של ארבעת יסודות עוולת הרשלנות:

1. חובת זהירות – קיומה של חובה של המזיק כלפי הניזוק. על המזיק לנהוג כפי שאדם סביר ונבון היה נוהג באותן נסיבות אם הוא צופה שייגרם נזק.  
2. התרשלות – המזיק הפר את החובה כלפי הניזוק לנהוג בסטנדרט ההתנהגות הסביר והמקובל. אמצעי הזהירות שבהם נהג לא היו סבירים.
3. נזק
4. קשר סיבתי – זיקה עובדתית בין ההתרשלות של המזיק לנזק שנגרם לניזוק. 

הרשלנות מפורשת באופן אובייקטיבי לפיו בוחנים האם המזיק סטה מרמת התנהגות כללית לפי סטנדרט של האדם הסביר והנבון.

לדוגמא, הוטלה אחריות על מפעילת בריכת שחייה במקרה בו נער קפץ קפיצת ראש לבריכה במים רדודים ונפצע באורח קשה. נקבע כי קיימת חובת זהירות של בעלי הבריכה כלפי מבקרי הבריכה ועליו לנקוט באמצעי זהירות סבירים על מנת למנוע סיכון שכזה, ומכאן שיש לפצות את הניזוק.

יסוד ראשון: קיומה של חובת זהירות

כיצד נקבעת מהי התנהגות סבירה?

בית המשפט הוא זה שקובע מהו סטנדרט ההתנהגות הסביר, מהי התנהגות סבירה ומתי התנהגות היא בלתי סבירה. בית המשפט לוקח בחשבון את המקצוע של המזיק, נוהג וחקיקה רלוונטית ובהתאם קובע את סטנדרט הזהירות הנדרש.

לדוגמא, נקבע כי סטנדרט ההתנהגות וחובת הזהירות הנדרשת מרופא הוא כפי שרופא סביר היה נוהג ולא של רופא טוב וזהיר ביותר.

כיצד נקבע האם חלה חובת זהירות?

כאמור, אחד מיסודות עוולת הרשלנות, הוא קיומה של חובת הזהירות, במסגרתה על הניזוק להוכיח כי על המזיק באותה סיטואציה חלה החובה לנהוג כלפיו בזהירות, כלומר הנתבע היה חייב לנקוט באמצעי זהירות סבירים על מנת למנוע את התרחשותו של הנזק אותו היה ניתן לצפות בנסיבות האמורות.

אם ייקבע כי קיימת חובה זהירות והיא הופרה על ידי המזיק, כלומר המזיק סטה מסטנדרט הרשלנות המוטל עליו ונהג בצורה בלתי סבירה, הרי שהמזיק יהיה חייב בפיצוי הניזוק.

סעיף 36 לפקודת הנזיקין קובע את מבחן הצפיות כמבחן לקיומה של חובת הזהירות:

"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".

בפסיקה של בית המשפט העליון התפתחו שתי גישות מרכזיות לבחינת חובת הזהירות: המודל של הנשיא אהרון ברק והמודל של הנשיא שמגר. עם הזמן התפתחה גישה נוספת של השופט ריבלין בפסק דין בעניין שתיל.

המודל הראשון והמסורתי – חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית

(1) חובת זהירות מושגית – זוהי חובה עקרונית הבוחנת האם ביחס לסיכון מסוים הכולל קיימת חובת זהירות על מזיק כללי ביחס לניזוק כללי. מדובר בשאלה כללית שביחס אליה נשקלים שיקולים נורמטיביים, לדוגמא, האם ראוי שלרשות מקומית תהיה חובה כלפי התושבים, האם לרופא ישנה חובה כלפי המטופל שלו.

במסגרת בחינה האם חלה חובת זהירות מושגית, נחיל את מבחן הצפיות ונשאל האם אדם סביר בתחום מסוים היה יכול וצריך היה לצפות שיתרחש נזק מהסוג שנגרם (צפיות טכנית וצפיות נורמטיבית).

הכלל שנקבע בפסיקת בית המשפט הוא כי מקום בו הנזק צפוי מבחינה פיזית, חובה לצפותו מבחינה נורמטיבית, אלא אם קיימים שיקולים מיוחדים של מדיניות משפטית המצדיקים צמצום החובה או שלילתה.

לדוגמא, נקבע כי אדריכל ומהנדס סביר יכול וצריך לצפות התרחשותו של נזק גוף לאדם שעובד באתר בנייה (ע"א 684/76 אייל נ' פוקסמן, פ"ד לא(3) 349, 359 (1997)).

(2) חובת זהירות קונקרטית – זוהי חובה הבוחנת את האירוע הספציפי. נשאלת השאלה האם ביחס לניזוק המסוים באירוע המסוים קיימת חובת זהירות על המזיק על מנת למנוע את הסיכון שנוצר.

במסגרת בחינה האם חלה חובת זהירות קונקרטית, נחיל גם כאן את מבחן הצפיות ונשאל אם אדם סביר יכול היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, נשאל האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק.

המודל השני – חובת זהירות קונקרטית

במסגרת מודל זה יש לבחון קיומה של חובה ביחס למזיק ספציפי לניזוק ספציפי בגין פעולה ספציפית וכתוצאה מנזק ספציפי שנגרם לניזוק.

המודל השלישי – הלכת שתיל

על אף שבפסיקת בית המשפט שולטת הגישה לפיה הבחינה לקיומה חובת זהירות כוללת חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית, בע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל (נבו 19.03.2007) הביע כבוד השופט לוי דעה לפיה בחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית אינה דרושה, שכן ככל שעסקינן בשאלה האם יש מניעה עקרונית להטיל אחריות על מזיקים מסוג פלוני כלפי ניזוקים מסוג אלמוני, בחינה זו "היא כללית מדי ואין בכוחה לפזר את מסך אי-הוודאות, העוטף בשלב מוקדם זה את ההליך".  

יסוד שני: התרשלות

כפי שהסברנו לעיל, יש לבחון האם המזיק חב בחובת זהירות כלפי הניזוק. אולם לא בכל מקרה בו קיימת חובת זהירות ונגרם נזק כלשהו תוטל אוטומטית אחריות על המזיק. אחריות נזיקית תוטל רק במקרה בו חובת הזהירות הופרה והמזיק שהיה עליו לנקוט באמצעי זהירות סבירים לא נקט בהם ובשל כך נגרם נזק.

במסגרת הוכחת יסוד ההתרשלות נבחנת השאלה האם התנהגותו של המזיק הייתה התנהגות בלתי-ראויה, החורגת מהאופן בו אדם סביר היה פועל באותן נסיבות. סבירות אמצעי הזהירות נקבעת לפי אמות מידה אובייקטיביות ולפי שיקולים של מדיניות משפטית. כך לדוגמא תיאר זאת בית המשפט העליון בע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229 (1993):

"אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ולבריאותו של העובד, הנובעת מאותו סיכון, אם אכן יתממש".

יסוד שלישי: נזק

סעיף 2 לפקודת הנזיקין קובע מהו נזק:

""נזק" – אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה".

תחת המונח "נזק" נכללים סוגים שונים של ראשי נזק שבגינם ניתן לתבוע: נזק ממוני, אובדן חיים, אובדן שם טוב, אבדן הנאות חיים, נזקים לא ממוניים, נזקים נפשיים, פגיעה באוטונומיה ועוד.

יסוד רביעי: קשר סיבתי

לבסוף, יש לבחון האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק. סעיף 64 לפקודת הנזיקין קובע כי אדם ייחשב כגורם לנזק באשמו אם הוא "הסיבה או אחת הסיבות לנזק". כפי שפורש בפסיקה, יש לבחון את התקיימות של קשר סיבתי עובדתי ושל קשר סיבתי משפטי.

1. קשר סיבתי עובדתי – הדרישה הבסיסית היא שהנזק ייגרם עובדתית על ידי ההתנהגות של המזיק. התנהגות זו צריכה להיות גורם הכרחי או גורם מספיק לקרות הנזק והמבחן הנודע הוא מבחן "הסיבה בלעדיה אין", כלומר שללא הפרת החובה לא היה נגרם הנזק.
2. קשר סיבתי משפטי – יש לבחון מהי הסיבה המכרעת לקרות הנזק לפי אמות מידה משפטיות שבמרכזן עומדים שלושה מבחנים חלופיים:
3. מבחן הצפיות: האם אדם סביר בנסיבות העניין היה צריך ויכול לצפות את הנזק.
4. מבחן הסיכון: האם התוצאה והנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון שיצרה ההתנהגות של המזיק והפרת החובה על ידו.
5. מבחן השכל הישר: האם רשלנות המזיק תרמה בפועל לנזק.