משרד עורכי דין ספיר אביקזיר מספק ייעוץ משפטי בתחום דיני הירושה והצוואה, תוך מתן יחס אישי ואנושי ומענה מקצועי המותאם לנסיבות הפרטניות והאישיות של כל אחד ואחת.
בהתאם לדין, כל אדם יכול לערוך צוואה באופן עצמאי. עם זאת, ההמלצה היא לערוך צוואה באמצעות אדם מנוסה ובעל רקע, המכיר את ההיבטים השונים של הדין, במטרה שרצון המצווה יבוצע כהלכתו בבוא העת.
הצוואה היא הביטוי הקונקרטי של המצווה מה יתרחש לאחר לכתו ביחס לקרוביו ויקיריו. אמנם חוק הירושה קובע עבור כל אדם מה יקרה לאחר לכתו, את זהות היורשים לפי הדין ואת היקף הזכויות להם הם זכאים, אך קיימת חשיבות רבה לעריכת צוואה שתבטא את הרצון המדויק ביותר של המצווה ביחס לכלל התחומים אותם ירצה להסדיר בעתיד.
עורך דין המכיר ויודע את ההיבטים השונים של הדין, יוכל לסייע בעריכת צוואה שתשקף בצורה הטובה ביותר את רצון המצווה ותמנע סכסוכים ומריבות מיותרות בין היורשים בעתיד.
במקרה בו לא נערכה צוואה מראש, חוק הירושה קובע מיהם היורשים לפי דין:
עוד קובע החוק את סדרי העדיפות בין קרובי המוריש לפיהם ילדי המוריש קודמים, לאחריהם הורי המוריש ולבסוף הורי הוריו של המוריש.
חוק הירושה אף קובע הוראות בעניין חליפיו של יורש שנפטר, יורש שמעוניין להסתלק מהעזבון וירושה במקרים מיוחדים, כגון אימוץ או במקרים שאין יורשים.
למרות הוראות הדין באשר לאופן חלוקת ירושה, מומלץ לערוך צוואה על מנת לתת ביטוי לרצון המדויק והמלא שלכם. גם במקרים בהם באופן עקרוני המוריש מעוניין כי היורשים יירשו בחלקים שווים, כפי שהוראות החוק קובעות, עדיין חשוב מאוד לערוך צוואה, על מנת למנוע חיכוכים, סכסוכים וויכוחים מיותרים בעתיד בין היורשים.
ניקח לדוגמא מקרה בו המוריש מעוניין להוריש את דירתו לארבעת ילדיו בחלקים שווים. אמנם הוראות הדין קובעות זאת, אך אין שום הוראה באשר לאופן הפעולה, מתי ואיך לעשות זאת. לפיכך, ייתכן מצב בו לאחר לכתו של המוריש, אחד היורשים מעוניין למכור מיד את הדירה ולקבל את חלקו היחסי, יורש שני מעוניין להמתין להשבחת הנכס ויורש שלישי מעוניין להמשיך להתגורר בדירה.
במקרה כזה, אמנם אין מחלוקת באשר לזהות היורשים וחלקם בירושה, אך מתעוררת מחלוקת באשר לעיתוי החלוקה ולאופן המכירה – שאלות שאינן באות על פתרונן בחוק הירושה, ומכאן חשיבותה הרבה של עריכת צוואה.
במקרה כזה לדוגמא, ניתן בצוואה לספק מענה מדויק לתרחישים ולפתור מחלוקות עתידיות.
בהתאם לחוק, רשאים בני זוג לערוך צוואות הדדיות, המסתמכות אחת על השנייה. הצוואות הדדיות יכולות להיעשות בין אם הזוכה מכוח כל אחת מהצוואות הוא בן זוג או גורם שלישי, כגון ילדי המצווים.
צוואה בכתב יד
בהתאם לסעיף 19 לחוק הירושה, צוואה צריכה להיות כתובה בכתב יד, לכלול תאריך כתוב בכתב יד של המצווה וכן חתימה של המצווה.
במקרה בו נפל פגם בתאריך הצוואה או בחתימה, עדיין יהיה ניתן לקיים את הצוואה, בתנאי שלבית המשפט אין ספק כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה. הנטל להוכיח זאת, מוטל על כתפי הטוען לקיום הצוואה.
צוואה בעדים
בהתאם לסעיף 20 לחוק הירושה, ניתן לערוך צוואה בפני שני עדים שיאשרו ויחתמו במעמד עריכת הצוואה. צוואה כזו נערכת לרוב על ידי עורך דין המתמחה בצוואות בכתב ובפני שני עדים.
דרישת הכתב היא מהותית וכך גם הצורך בשני עדים בגירים וכשירים לפי הדין, שתפקידם לוודא כי המצווה הצהיר בפניהם שזו צוואתו ורצונו ושחתם על הצוואה בפניהם.
צוואה שנערכה בפני שני עדים כאמור, ניתן להפקידה אצל הרשם לענייני ירושה.
צוואה בפני רשות
בהתאם לסעיף 22 לחוק הירושה ניתן לערוך צוואה בפני רשות על ידי אמירת דברי הצוואה בפני שופט, רשם בית משפט, רשם לענייני ירושה, חבר של בית דין דתי. הצוואה יכולה להיות בעל פה או בכתב באמצעות הגשת כתב צוואה על ידי המצווה בעצמו לידי רשם או שופט בית משפט, רשם לענייני ירושה או חבר בית דין דתי.
צוואה שכיב מרע
בהתאם לסעיף 23 לחוק הירושה, אדם השרוי במצב "שכיב מרע" או אדם הוראה עצמו כנוטה למות בנסיבות המצדיקות זאת, רשאי לצוות בעל פה בפני שני עדים את דברו. דבר המצווה יירשם בזכרון דברים שייערכו שני העדים, בציון היום והנסיבות, ייחתם על ידי העדים ויופקד על ידם אצל הרשם לענייני ירושה.
כפי שניתן לראות, כל אחת מסוגי הצוואות שפורטו לעיל כשרה וניתן לתת לה תוקף ככל שהיא עומדת בהוראות חוק הירושה ונעשתה כדין. אולם, המצב העדיף ביותר הוא עריכת צוואה בצלילות הדעת, בנחת, בשלווה, ללא דחק ולאחר מחשבה על ההיבטים השונים.
לצד זאת, ככל שהצוואה תהיה אמינה יותר ולא יהיה בה דופי או פגם, כך גובר הסיכוי כי היא תאושר ותיכנס לתוקף לאחר לכתו של המצווה. לפיכך, צוואה הנערכת על ידי עורך דין בכתב ובפני שני עדים נחשבת לצוואה האמינה ביותר.
לפיכך, מומלץ לפנות לעורך דין הבקיא בעריכת צוואות ולערוך צוואה שתשקף את הרצון המלא של המצווה ויחד עם זאת תהווה מסמך שייאכף במדויק לאחר לכתו של המצווה.